ביהמ"ש העליון דחה בקשתו של אלי רייפמן לעכב ביצוע המאסר מכוח בזיון ביהמ"ש

1.             לפני בקשה לעיכוב ביצוע, בגדרו של ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' סגנית הנשיאה, השופטת ו' אלשיך) מתאריך 7.9.2009, שלפיה נקבע כי המשיב ייאסר בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: פקודת הבזיון) בגין אי-קיום צו שיפוטי שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתאריך 1.7.2009.

2.             למען יהיו הדברים ברורים נציג ראשית לכל, בתמציתיות, את עיקרי העובדות הצריכות לענין, בהמשך נתמקד בהליכים שהתקיימו בבית משפט זה, ולאחר מכן נעמוד על טענות הצדדים ונכריע בהן.

רקע והליכים בבית המשפט המחוזי

3.             המבקש הוא איש עסקים, ממייסדי חברת אמבלייז בע"מ (להלן: החברה), חברה ישראלית שמניותיה נסחרות בבורסה בלונדון (London Stock Exchange). המבקש נקלע, לדבריו, למאבקי שליטה בחברה, ועל רקע זה נטל הלוואות מגורמים שונים, מתוך מטרה להגדיל את אחזקותיו בחברה ולהדוף את ניסיונות ההשתלטות עליה. שניים מנושיו של המבקש, קרנות זרות הטוענות כי המבקש חייב להן סכומי עתק שלא נפרעו, עתרו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו למתן צו כינוס על נכסי המבקש (פש"ר 3000/08 ו-פש"ר 1240/09). בית המשפט הנכבד קיבל - בהחלטה מתאריך 25.3.2009 - את אחת הבקשות (באופן שייתר את הצורך בדיון בבקשה השניה), הוציא צו לכינוס נכסי המבקש, ומינה את המשיב 1 למנהל מיוחד של נכסי המבקש (להלן: המנהל המיוחד). באותה החלטה נקבע, בין היתר, כי המבקש ביצע "מסכת שלמה של העדפות נושים והברחות נכסים, אשר [המבקש] לא חדל מהן לאורך כל התקופה, עד וכולל ערב הדיון בצו הכינוס"; כי המבקש הבהיר לנושיו שדאג כי נכסיו לא יירשמו פורמלית על-שמו, וכי ביצע דיספוזיציה במניות החברה אף לאחר שניתן צו מניעה זמני האוסר עליו לעשות כן (סעיף 13 להחלטה).

המבקש הגיש לבית משפט זה ערעור על ההחלטה האמורה (ע"א 2930/09), שטרם נידון, ובקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה (רע"א 2766/09), בגדר הערעור האמור, בקשה שהמבקש חזר בו ממנה בסמוך לאחר הגשתה.

4.             בתאריך 30.6.2009 הגיש המנהל המיוחד לבית המשפט המחוזי בקשה דחופה (בש"א 13257/09) להורות למבקש להעביר לידי המנהל המיוחד את מניותיו של המבקש בחברה, בהתאם לסעיף 56(ב) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל). כמו כן נתבקש בית המשפט המחוזי, במסגרת אותה בקשה, להורות למבקש לחתום באופן מיידי על כתבי הוראות ל-41 "נומיניז" (נאמנים שעל-פי המידע שמסר המבקש למנהל המיוחד, מונו על-ידו בקשר עם החזקת מניותיו בחברה (להלן: הנאמנים)), בגדרם המבקש יורה להם להעביר את המניות של החברה המוחזקות על-ידם בעבורו - לחשבון קופת הכינוס. בבקשתו הנ"ל טען המנהל המיוחד כי בהתאם למידע שנמסר לו על-ידי המבקש (מידע אשר אין דרך לאמתו בשלב זה) עולה שהוא מחזיק בכ-39 מיליון מניות של החברה, שרישומן מתנהל בחברה לרישומים שנתאגדה במקלט המס, האי Jersey, כשחלקן רשום על שם הנאמנים עבור המבקש. דרכי החזקה ורישום אלה נועדו - כפי שטען המבקש בפני המנהל המיוחד - להקשות על יריביו, אשר ניסו לבצע השתלטות עוינת על החברה (ניסיון שכשל בחודש מרץ 2009), לדעת מה היקף אחזקותיו של המבקש בחברה ולהיערך בהתאם. לטענת המנהל המיוחד, המבקש סירב להעביר את מניותיו למנהל המיוחד, אלא כחלק מהסדר של מכירת המניות לצד שלישי, ואף אמר (לפי הנטען) כי יהיה מוכן לשבת בכלא ולא להעביר את המניות.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה הנ"ל של המנהל המיוחד, בקובעו בתאריך 1.7.2009 כדלקמן:

"משנקלע החייב להליכי כינוס, מוקנים כל נכסיו למנהל המיוחד ומשכך, כמבוקש".

החלטה זו היא אותו "צו שיפוטי" שנטען כי המבקש הפר אותו, כמפורט בהמשך הדברים (להלן: הצו השיפוטי).

5.             המבקש הגיש ערעור על הצו השיפוטי, אך זה נדחה מבחינה פרוצדורלית על-ידי חברי, השופט א' גרוניס, שקבע כי לא עומדת למבקש זכות ערעור (ע"א 5905/09, מתאריך 22.7.2009). בעקבות האמור הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על הצו השיפוטי, ובמסגרתה - בקשה לעיכוב ביצועו של הצו השיפוטי. בבקשתו טען המבקש כי ההוראה להעביר את מניותיו לידי המנהל המיוחד איננה מבוססת בדין, איננה נחוצה, ותסב לו נזקים רבים. חברתי, השופטת א' חיות, דחתה את הבקשות, בקובעה, בין השאר, כי משניתן צו הכינוס, נשללה מן המבקש האפשרות לנהוג מנהג בעלים בנכסיו ובכללם במניות החברה. כן נפסק כי כונס הנכסים הרשמי והמנהל המיוחד רשאים לאתר את נכסי החייב, לתפסם ולנהלם על מנת למנוע הברחת נכסים, או תפיסתם ומימושם בידי חלק מן הנושים, וכי בהעברת המניות לידי המנהל המיוחד, קודם להכרזת המבקש כפושט רגל, ממילא אין משום הקנייה סטטוטורית של הזכויות, והיא רק בבחינת צו נלווה לצו הכינוס, הדרוש לצורך יישומו (רע"א 6067/09, מתאריך 23.8.2009).

6.             המנהל המיוחד פנה למבקש מיד לאחר הוצאת הצו השיפוטי, עוד בתאריך 1.7.2009, ודרש ממנו לקיים את הצו. לטענת המנהל המיוחד, המבקש הודיע בתגובה כי ברצונו ללמוד עם באי-כוחו את החלטת בית המשפט, אף שבכוונתו - כך הצהיר - לקיים את הצו. נוכח תשובה זו, שלא הניחה את דעת המנהל המיוחד, הוא עתר בתאריך 2.7.2009 לבית המשפט המחוזי הנכבד (בש"א 13470/09) לכוף את המבקש במאסר לציית לצו השיפוטי, וזאת בהתאם להוראת סעיף 6(1) לפקודת הבזיון, הקובע כדלקמן:

"בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".

בהמשך, בתאריך 30.7.2009, הגיש המנהל המיוחד בקשה נוספת (בש"א 15292/09), להורות על מעצר המבקש מכח הוראת סעיף 57(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל, ולחלופין - לקיים דיון בהקדם בבקשה לבזיון בית משפט.

לאחר שנדחו הבקשות למתן רשות ערעור על הצו השיפוטי ולעיכוב ביצועו, כאמור בסעיף 5 לעיל, מסר המבקש, בתאריך 6.9.2009, את תגובתו לבקשה לבזיון בית משפט, שנתמכה בתצהירו. למחרת היום, בתאריך 7.9.2009, התקיים דיון בבקשת הבזיון, שבמהלכו נחקר המבקש על תצהירו. המבקש העיד, בין היתר, כי איננו יודע כיצד רשומות המניות השייכות לו; כי איננו מבין אלא בטכנולוגיה וצוותי מומחים הם שאחראים לרכישת מניות עבורו ולרישומן בדרך שתמנע ממתחריו לאתר אותן מניות; כי אין הוא יודע כיצד פועלים הנאמנים וכי מימוש המניות בחברה הוא "קשה ומורכב ואינני יודע איך לעשות את זה". המבקש הצהיר עם זאת כי הוא נכון לשתף פעולה "באופן מלא" עם המנהל המיוחד, והביע נכונות לחתום על 41 המכתבים לנאמנים, אך אז הוסיף הסתייגות ואמר כי הוא צריך לבחון את רשימת הנאמנים בטרם יחתום על המכתבים - אף שאישר בחקירתו החוזרת כי מקור הרשימה הוא בו עצמו.

7.             מספר שעות לאחר תום הדיון הנ"ל, בתאריך 7.9.2009, מסר בית המשפט המחוזי את החלטתו בבקשה להטיל על המבקש מאסר מכח פקודת הבזיון (להלן: ההחלטה בדבר הבזיון). בהחלטתו קבע בית המשפט כי בעוד שמבחינה משפטית חב המבקש בחובה רחבה של שיתוף פעולה וציות להוראות המנהל המיוחד, בפועל הוא נוהג במגעיו עם המנהל המיוחד כאילו היו השניים צדדים למשא ומתן עסקי. בית המשפט מצא כי המדובר ב"חייב מתוחכם וממולח", אשר "האמת היא ממנו והלאה", וכי "לרצונו ישלם, ולרצונו ישים לאל כל הליך - לרבות הליכי פשיטת רגל". עוד צוין, בין השאר, כי המבקש יצר מבנה סבוך ביותר לפיזור נכסיו, ועתה הוא מבקש להסתמך על אותו מבנה סבוך עצמו כדי לתרץ את הימנעותו מלבצע את הצו השיפוטי. התנהלות המבקש, כך נקבע, מחזקת את הצורך להביא להעברת המניות לידי המנהל המיוחד בהקדם האפשרי. בית המשפט הוסיף והבהיר כי לא מצא כל תשובה מניחה את הדעת לשאלה - מהו הקושי העומד בפני המבקש, להורות לנאמניו ולשלוחיו להעביר את המניות לידי המנהל המיוחד. לסיום קבע בית המשפט כי הלכה למעשה אין כל דרך להביא לביצוע הצו השיפוטי בלתי אם בדרך של מאסרו של החייב, ולכן, למרבה הצער, דין בקשתו של המנהל המיוחד - להתקבל. בית המשפט קבע כי המבקש ייאסר למשך 45 ימים, אלא אם ייאות לשתף פעולה עם המנהל המיוחד קודם לכן, יודיע על מקום המצאן של המניות ויורה על העברתן לידי המנהל המיוחד, לרבות נקיטת כל צעד ופעולה שיבקש המנהל המיוחד, ובתוך כך - מתן הוראות לנאמנים השונים ברחבי העולם המחזיקים במניות המבקש. עוד הוסף כי אם בתום 45 הימים עדיין לא יפעל המבקש כאמור, הרי שלכל יום הפרה נוסף ייאסר למשך יומיים, ללא צורך בדיון נוסף כלשהו. ההחלטה עוכבה על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, לבקשת המבקש, למשך 24 שעות, וזאת כדי לאפשר לו להגיש ערעור לבית משפט זה, או לקיים את הצו השיפוטי.

ההליכים בבית משפט זה

8.             המבקש הגיש לבית משפט זה, בתאריך 8.9.2009, בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה בדבר הבזיון עד להכרעה בערעור (שטרם הוגש באותו מועד), ובהתאם להחלטתי מאותו יום, הגיש את ערעורו בתאריך 9.9.2009, לקראת הדיון בפניי, שנקבע לתאריך 10.9.2009. באותו מעמד הוריתי, על דרך של צו ארעי, על עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי עד להחלטה אחרת.

9.             בערעורו ובבקשתו לעיכוב ביצוע ההחלטה בדבר הבזיון העלה המבקש שלל טענות, שלהלן נסקור את העיקריות שבהן: המבקש טוען כי לא היה מקום להורות על מאסרו, שעה שהודיע מפורשות כי הוא מסכים לקיים את הצו השיפוטי, אך נדרש לו פרק זמן מסוים (של מספר חודשים) לקיומו, נוכח מורכבות הליך המימוש. המבקש טוען בהקשר זה כי היה זה ראוי, אפילו במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, לאפשר לו לחתום על ייפוי כוח שיקנו למנהל המיוחד את האפשרות לפעול בשמו של המבקש, במקום להורות על מאסרו. המבקש מוסיף עוד כי לא ניתן להשלים את העברת המניות למנהל המיוחד בתוך 24 שעות (פרק הזמן שניתן לו קודם לתחילת מאסרו), כך שבית המשפט הציב אותו בסד זמנים בלתי אפשרי, שהעונש על אי-עמידה בו - הוא מאסר. המבקש משיג גם על חלקה השני של החלטת בית המשפט המחוזי, שלפיה אף מעבר ל-45 הימים הראשונים של המאסר, הרי ש"מחירו" של כל יום הפרה נוספת יהיה ביומיים נוספים של מאסר, וטוען כי בכך מאפשר בית המשפט מצב שבו מאסרו של המבקש יהיה למעשה "מאסר עולם", אם לא יצליח להביא להעברת המניות.

10.         המנהל המיוחד, בתשובתו לבקשה לעיכוב ביצוע, דוחה את טענות המבקש. לשיטתו, אין כל מניעה להעברה מהירה של המניות ומסירתן לחזקתו, והוא מציג הן תכתובת של בא-כוחו של המבקש עם אחד הנאמנים, והן את דברי המבקש עצמו, המלמדים על כך שאין כל קושי להעביר את המניות, בתוך פרק זמן קצר ביותר, לפי הוראות המבקש. המנהל המיוחד טוען עוד כי לא די בחתימת המבקש על ייפוי כוח לטובתו, כי אם יש להורות למבקש - היודע מי הם נאמניו ויכול לתת להם הוראות - לפעול אצל הנאמנים כדי שאלו יעבירו את המניות. המנהל המיוחד מדגיש את החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד בענין זה, לפיה הצו השיפוטי עניינו לא רק בחתימה על ייפוי כח, אלא מדבר במפורש גם בהעברת המניות. נוכח האמור גורס המנהל המיוחד כי סיכויי הערעור אינם טובים, והוא מוסיף כי אף מאזן הנוחות איננו נוטה, לשיטתו, לטובת המבקש, כך שאין לעכב את ביצועה של החלטת בית המשפט המחוזי.